(א) וי״א שאם שלמו חדשיו וכו׳ חלבו אסור וכו׳ זהו היא דעת הרמב״ם דס״ל לחלק דאף דקי״ל כר׳ יהודא דבן ט׳ ניתר בשחיטת אמו מ״מ חלבו אסור #ו) וכבר תמהו כל הפוסקים ובגמ׳ דחולין דף צ״ב אמרינן דפליגי ר״מ ור״י בחלבו דשליל ואמרינן מחלוקת בבן ט׳ חי והלך ר״מ ור״י לשיטתן הרי דתלי זה בזה וכיון דולד מותר בשחיטה אף החלב מותר והאריכו בזה האחרונים. ואני הבאתי ראיה #ז) לדברי הרמב״ם מהא דאדרינן בדף ע״ד ע״ב דפליגי ר״י ור״ל לדברי המתיר בחלבו אי מותר בדמו דלר״ל אף דמו מותר כחלבו ופריך ר״י דתנן קורעו ומוציא את דמו אר״ז לומר שאין ענוש כרת פי׳ וזהו כונת ר״ל דאמר מותר היינו שאין ענוש כרת ופה״ג למאן קאמרי לר׳ יהודא לא יהא אלא דם תמצית דס״ל לר״י בכרת וקשה מאי קושי׳ למאן קאמרי לר׳ יהודא לא לר׳ יהודא קאמרי אלא לדידן דקי״ל בהא דחלבו מותר כר׳ יהודא וע״ז קאמר ר״ל לדידן ליכא כרת בדם דהא אנן לא קי״ל בהא כר׳ יהודא דדם תמצית בכרת רק אזהרה בעלמא ומה בכך דר״י ס״ל בכרת וכי בשביל שאנו קיימי לן כר׳ יהודה בהך דחלבו מותר אנו אחראין לפסוק כל מילתא דר״י בש״ס ולכך הכריח הרמב״ם דעתו דלהלכתא לא קיימ״ל כר׳ יהודא וחלבו באמת אסור והא דפליגי ר״י ור״ל אי דמו כחלבו או לא לא לדינא פליגי דלדינא שניהם אסורים רק פליגי ופלפלו אליבא דר״י דסבירא ליה חלבו מותר איך ס״ל בדם אי מותר או אסור ופה״ג מקורעו ומוציא דמו בבן ח׳ דליכא בהו פלוגתא כלל כמו שכתב רש״י וקאמר הגמ׳ דר״ל דס״ל מותר היינו לפטור מכרת וזהו הכל לר״י דלדידן הכל אסור ופריך הגמ׳ שפיר לר׳ יהודא הא דם תמצית בכרת ואתי שפיר ודברי רמב״ם מוכרחים: ובישוב #ח) גוף הקושיא והענין בגמ׳ כהנ״ל נראה דס״ל לרמב״ם בהא דפריך הגמ׳ ריש פרק ג״ה וקסבר ג״ה נוהג בשליל ופריך מי מצי וכו׳ מדקתני סיפא ונוהג בשליל מכלל דרישא לא בשליל עסקינן הכי קאמר דבר זה מחלוקת ר״מ ורבנן והקשו התוס׳ הא דבריהם איירי בנשחט האם אי שחיטתו מתרת וכאן איירינן בנוהג בשליל קודם שנשחטה האם וע״ש בתוס׳ מה שכתב כי קושיא גדולה הוא (ול״ל כמש״ל בסי׳ ס״ב דהיכי דיש היתר לאיסורו לא שייך איסור בב״א וא״כ קשיא ליה לגמ׳ כיון דיש מציאות היתר לאיסורו ע״י שחיטת אם תו לא שייך איסור גיד ואיסור מוקדשין איסור בב״א דא״כ גם לר״מ דסבירא ליה נוהג בשליל קשה דהא מכל מקום מודה בשוחט האם בהיות בן ה׳ ו׳ שחיטת אמו מתרת ועדיין אף לר״מ לא הוי איסור בבת אחת) וליישבו נראה דהא דאר״א מחלקת בבן ט׳ חי והלך ר״מ לשיטתו כפשטא דפשיטא מה קמ״ל אם אין שחיטת אמו מתרת מהכ״ת יהיה החלב מותר הא היא כשאר בהמות דעלמא אלא כך הפי׳ הא דס״ל לר״י דאף בן ט׳ שחיטת אמו מתיר משום דקשיא הא דכתיב כל בבהמה תאכלו להתיר חלבו הא חדשים גרמי׳ ליה וכל זמן דלא שלמו חדשיו לית ביה איסור חלב כלל ואי אית ליה החדשים הא תו ליכא שחיטת אם מתרת (ולומר בן ט׳ ומת זהו לא שייך דאפשר דהא דאמרינן לר׳ יוחנן חדשים גרמ׳ היינו חדשי׳ חיים ועוד מי יודע אולי מת כבר במעי אמו מכמה חדשים וכצ״ל דאל״כ למה מוקי פלוגתא דר״י ור״ל בתלש חלב בן ט׳ חי דהוא קצת רחוק במציאות ולא חלב בן ט׳ מת אי מותר או אסור דלר״י אסור ולר״ל מותר דאויר חי בעינן אלא דזה אינו מי יודע דחי כ״כ אולי בהיותו בירחים קדמונים מת) ועכצ״ל דאף בן ט׳ שחיטת האם מתרת רק עדיין י״ל דלמא באמת אין מתיר וכל בבהמה לא קאי על היתר חלב רק על היתר גיד ולזה לכולי עלמא לא בעינן חדשים כמו שכתבו תוספת ומחברים רק לר׳ יהודא לשיטתו דסבירא ליה גיד אינו נוהג בשליל ול״ל דקאי על גיד וע״כ על חלב אבל ר״מ לשיטתו דסבירא ליה נוהג בגיד ואם כן יש נפרש קרא על גיד ור״מ סבירא ליה באמת דאין שחיטת אם מתיר בן ט׳ ודברי הגמ׳ מיושבים היטב הואיל ור״מ ור״י מחולקים בגיד אי נוהג בשליל אזלי לשיטתן לפלוג אי חלב בן חי ניתר בשחיטת אם וקושית גמרא שפיר דמוכח מהך דהלכו לשיטתן וכדומה דר״י פליג לגמרי אי גיד נוהג בשליל #א) וקושי׳ התוס׳ מיושב היטב היטב: והנה הרמב״ם בחר בדברים אלו במקצת מבלי לפרש כפירש״י דר״י ור״מ לשיטתן דזה ס״ל בן ט׳ שחיטת אם מתרת אף חלב מותר ולר״מ דאין מתיר אף חלב אסור דא״כ חד פלוגתא והיא היא ומה קמ״ל אלא ס״ל דהכל אליבא דר״י דס״ל בן ט׳ שחיטת אמו מתרת מ״מ לשיטתו נחלקו ר״מ והוא והיינו להתיר בבהמה תאכלו לחלב דוחק ויותר מסתבר להתיר גיד דלית ביה כרת משנתיר חלב דאית ביה כרת רק ר״י לשיטתו דסבירא ליה דבלאו הכי אין גיד נוהג בשליל ואין צריך התירא ועל כרחך להתיר חלב ור״מ סבירא ליה נוהג איסור גיד בשליל ומוקמינן קרא להתיר גיד אבל חלב אסור וא״ש הלכו לשיטתן והגמרא דייק שפיר דר״י סבירא ליה דאין גיד נוהג בשליל אפי׳ בלי שחיטת אם דאל״כ מנלן להתיר חלב וא״ש: וא״כ אנן פסקינן כסתם משנה דג״ה נוהג בשליל א״כ מוקמינין בבהמה תאכלו לג״ה דשחיטה מתיר אבל לא לחלב דיש בו כרת ואף דקי״ל שחיטת אם מתיר בן ט׳ מ״מ חלב אינו מתיר רק גיד וכ״פ הרמב״ם דמיד הולד בני שחיטה וכן ג״ה כמ״ש המ״מ אבל לא חלב ודבריו מיוסדים כהלכ׳ ודור: אמנם הרב פר״ח טען מ״ש בגמ׳ אהך איבעי׳ על בן פקועה שהוציא ידו דאסור מה לחוש לזרעו מי נימא הא בעלמא נמי מכח חלב ודם קאתינן או דלמא התם תרתי והכא תלתא ופריך הגמ׳ למאן אי לר״מ איסור דם וחלב איכא איסור יוצא ליכא אי לר״י איסור יוצא איכא איסור חלב ליכא #ב) והקש׳ הפ״ח לשיטת הרמב״ם הא י״ל האיבעי קאי לדידן דקי״ל דחלב אסור ושחיטת אם מתיר לולד וא״כ יש כאן תלתא יוצא וחלב ודם וקו׳ עצומה וצריך נגר למפרקיה: ואני #ג) חשבתי ליישב דודאי הא דאמרינן דבן ט׳ מת שחיטת אמו מתיר אף החלב משא״כ בבן ט׳ חי הוא דעיקר איסור חלב תלוי כשקרוי שור דכתיב חלב שור וכו׳ ושור בעינן לידה ואז קרוי שור דכתיב שור וכו׳ כי יולד ועיין בדברים הללו חדושי רשב״א לחולין ר״פ ג״ה. ולכך בבן ט׳ מת דאין עליו שם שור מסתברא שחיטת האם מתיר אבל בבן ט׳ חי דיכול לשוחטו דקי״ל ד׳ סימנים אכשר בי׳ רחמנא והרי היא בעל חי גמור א״כ קשה לומר דשחיטת האם יתיר חלבו והרי הוא שור גמור. אך זה למ״ד ד׳ סמנים אכשר רחמנא אבל לפי שיטת החולקין דלא מהני בו שחיטה והרי הוא כשחוט ועומד עד דשאיל בגמ׳ דיהיה נחשב אוכל למנות בו ראשון ושני פשיטא די״ל דשחיטת אם יתיר והרי הוא כבשרא בדיקלא ולא קרינן בי׳ כל בבהמה תאכלו והנה לדעת הרי״ף ורמב״ם הא דאמר ר׳ משרשיא בן פקועה שבא על הבהמה אותו ולד אין לו תקנה לא ס״ל ד׳ סימנין אכשיר רחמנא ופליגי ולפ״ז קו׳ הנ״ל מיושב דשם בבהמה המקשה מתחלה קאמר הגמ׳ מה לחוש לזרעו וכה״ג אלימא דבא על בהמה דעלמא הא א׳ ר״מ בן פקועה שבא על הבהמה דעלמא אותו ולד אין לו תקנה אלא דבא על בהמה דכותי׳ וכו׳ מיהו שאר בהמות לאו מכח חלב ודם קאתיא או דלמא הכא תלתא וכו׳ והא דלא משני דשם דבא על בהמה דעלמא ואליבא דמ״ד דפליגי אר״מ דס״ל ד׳ סימנין אכשרי רחמנא צ״ל דידע הגמ׳ הנך איבעי׳ לכ״ע אזלי אפי׳ לר׳ משרשיא ולפ״ז שפיר פריך אי לר״מ וכו׳ אי לר״י איסור חלב ליכא ול״ל כקו׳ הפר״ח לדידן דס״ל כר׳ יהודא ומ״מ חלב אסור דהא איבעי׳ קאי אף לר׳ משרשיא ואליבא דכ״ע שחיטת האם מתיר החלב כמו ולד: ובזה י״ל ג״כ בקושיא הנ״ל דבלא״ה כתב הרשב״א בג״ה דסוגי׳ דריש פרק ג״ה פליג אר״א א״ר אושעי׳ דהלך ר״י ור״מ לשיטתן וכו׳ וס״ל לרמב״ם ר״א אמר ר׳ אושעי׳ ס״ל כר׳ משרשיא א״כ פשיטא דאזל ר״י לשיטתו דאם שחיטה מתיר והוו כבשר בדיקלא גם החלב ניתר וכו׳ אבל סוגיא דריש פרק ג״ה ס״ל ד׳ סימני׳ אכשר רחמנא א״כ ל״ל הלך ר״י לשיטתו דלאו זה בזה תלי׳ דהא מ״מ בעל חיים הוא ויכול לשוחטו ואף החלב אסור וע״כ צ״ל בלא״ה פליגי אי גיד וחלב נוהג בשליל ולא מטעם התרת שחיטת האם כלל ושפיר פריך והא מפליג פליגי ולפי זה לפי דקי״ל ד׳ סימנים אכשרי רחמנא אמרינן פלוגתא אחרת בין ר״מ לר״י אי נוהג בשליל ולכך אף דקיימ״ל לענין שחיטה כר״י לענין נוהג בשליל פוסק כר״מ כסתם משנה וא״ש: ועוד י״ל #ד) בקושית הפר״ח באיסור יוצא איכא וכו׳ כך דודאי אף דלרמב״ם דס״ל בשחט אם ולד מותר בני שחיטה מ״מ החלב אסור היינו החלב שהיה אז כיון שהוא חלב אין שחיטתו מתירתו אבל מה שנתגדל ורבה אח״כ לכ״ע מותר דהא הולד כשחוט דמי וכי אמרה תורה חלב שנתגדל באוכל לאחר שחיטה חלב שור כתב רחמנא ולא זה שהוא רק חלב אוכל גמור הלא אין כאן שור חי וחלב שור חי כתב רחמנא וזה פשוט. והנה הא דס״ד בגמרא לאסו׳ החלב משום דיונק מהחלב ע״כ דקים ליה דאין כל האברים שהחלב יוצא משם ס׳ נגד החלב דאל״כ פשיטא דמותר לבטל ועיין לעיל סי׳ י״ו מ״ש באריכות באחרונים רק זה ברור דחלב של בן ט׳ ואברים של בן שתים שהוא אז בהמה גדולה ס׳ דכל הולד ממש מצער היא נגד מה שגדל אח״כ עד שראוי להיות מניקה אך בשאר בהמה מ״ש כמו דמתגדלים האברים כן מתגדל ג״כ החלב והכל בערך אחד ושומר מידתו בעת היריון כן בעת הגידול כו׳ יזקין וזהו בכל בהמות אבל בן פקועה לר׳ יהודא דמותר בשחיטת אמו והרי הוא כשחוט אף שתאסר החלב אינו אסור אלא החלב שהו׳ בעת שחיטת אם שהיה מצער למאוד וכעובר במעי אמו אבל לא הגדל אח״כ ובין כך גדלו כל האברים וחלב עצמו עד שהגיע לזען לחלוב והחלב מאותו זמן מותר כהנ״ל ומצטרף להיתרא וא״כ פשיטא דאותו החלב בזמן לידה אסור בטל בס׳ ושפיר פריך הגמ׳ לר״י איסור חלב ליכא ודוק כי הוא נכון וברור:

(ב) תותב קרום ונקלף כן הוא לשון הטור ג״כ #ה) ויש לדקדק כיון דדעתו דעת אביו הרא״ש דאנן נוהגין איסור בין דאקשתא ובין דאייתרא והיינו כמ״ש רש״ל וכל המחברים דנהג כר׳ דאמר קרום ונקלף הוי חלב ולאייתורא הוי קרו׳ ונקלף א״כ הרי מנהגם לתפוס לדינא כר״י דקרום ונקלף איך סתם הטור כאן דבעינן תותב לאסור החלב הלא נהיגינן כר״י דקרום ונקלף לחוד הוי חלב #ו) וצ״ל דס״ל לטור אף דנהגי לאסור דאייתרא משום דהוי קרום ונקלף לא בכל דוכתא נהיגו לאסור קרום ונקלף גרידא רק גבי אייתרא דיש לטעות להתיר דאקשתא נמי ושם הוי חלב של תורה אבל בעלמא לא נהיגי לאסור קרום ונקלף ולכך פסק הטור בפשיטות דבעינן תותב לכ״ע. ואמת כי מדברי רש״י לא משמע כן רק דס״ל להחמיר כר״י אבל מדברי תוספת יש ראי׳ למ״ש דמפרשי להך לישנא דאייתרא פליגי דהפי׳ בניחותא אינהו בני א״י אכלו להו ולדידן בני בבל לא סתום וקשה למה הא דאסר משום דנהיגי כר׳ ישמעאל אבל למה לא יסתום הא לא הוי תותב ולכ״ע מסתם סתים (וע׳ לעיל סי׳ מ״ח מ״ש בזה) ואף ר״י מודה וצריך לדחוק הואיל דנהיגי לאסור דאייתרא משום גזרה דאקשתא ובעלמא קרום ונקלף מותר אף לענין סתימה יש לגזור דאייתרא אטו הך דאקשתא וזהו תותב ואינו סותם ודו״ק:

(ה) שהוא סוף המעים ואין להקשות הא דאמרינן חיטי דכרכשא פי׳ בחלחלת האחרון אין סותם דלא מהדק הא בלא״ה חלב טמא הוא ואינו סותם וי״ל דחלחלת ארוך וקביעי בי׳ חיטי במשך האורך כל חלחלת וריש מעי דאסור אינו אסור אלא לבסוף אמה אחת וא״כ הנשאר חלב טהור היא וקאמר דמ״מ אין סותם דלא מהידק וא״ש ולק״מ ובחנם נתחבטו בו אחרוני זמנינו בשו״ת שלהם:

(ו) אבל לא השומן הדבוק וכו׳ וכ״כ מהרש״ל והב״ח וכתב דהכי דייק לשון הגמ׳ בעי גרירה היינו גרירא בעלמא עד הקרום וכן כתב הלחם חמודות והשיג על הלבוש שלשונו מגומגם בזה וכ״כ החוט השני וכן נהיגי עלמא רק להסיר הקרום ומניחין החלב הדבוק בטבחתא וממילא הי׳ חלב טהור וסותם הנקב מעולם לא נשמע פוצה פה כי באמת הממרה פי גאונים הללו ממש כזקן ממרא יחשב. וקרה בפראג שהי׳ מסמר תחוב בריש מעי רק החלב הדבוק במעי הי׳ סותמו ויצא הדבר בהכשר דהא מותר לאכלו וטהור הוא וסותם ובא השמועה לאזני הג׳ מהור״ד אופנהיים ז״ל אב״ד דפראג והורה לאיסור וצווחי׳ עליה בבית מדרשא ואמרכי הרמ״א טעה במקור הדין מח״ו שיהי׳ מותר באכילה וחבר ע״ז שו״ת ושלחן וחלקן ביעקב ורובם לא שמעו בקולו כאשר תראה בשו״ת כנסת יחזקאל ובש״מ שלמ״ל הל׳ שגגות זולת הרב בעל שב יעקב בשו״ת שלו החזיק בדבריו דלכתחילה יש לאסו׳ דהרמ״א טעה בט״ס שיש בס׳ כל בו ולא הרגיש רמ״א בטעותו ובאמת רע המעשה לא בלבד לחלוק אגאונים הנ״ל אף גם להוציא לעז על אבותינו שנהגו כך עכ״פ מזמן הרמ״א עד היום הזה אכלו חלב גמור וסוג כרת אבות יאכלו בשר חלב ח״ו וכי כך המדה כל רבותינו נוחי נפש טרחי ויגעו ליישב דברי מנהג אבותינו לבל יהי׳ בם פקפוק ונהפך זה טרח עמל ויגע בסברות רעות לומר אבותינו חטאו ואכלו תמיד חלב גמור מי יתן ושתיק ויהי׳ לו לחכמה. ולברר הדבר בקצרה כי האריכות בזה ללא צורך נאמר כי יתד שהדין זה תלוי בו הוא במה דאמרינן חולין דף מ״ט ע״ב להביא חלב שעל הדקין ואסור ופירש״י ולקמן אמרינן ריש מעי באמתא בעי גרירה וזהו שעל הדקין כשהמעים מתחילין למשוך מן הקיבה הוי חלב שעל הדקין ואסור עד אמה לדברי ר״י מפני שהחלב על הקרב שקורין טילא מחובר בו והכתוב מרבה בכללו מאת כל החלב וכו׳ עכ״ל והרא״ש בפרק ג״ה כתב על הך דריש מעי באמתא וכו׳ פירש״י שהראש של המעים כשהמעים יוצאין מהקיבה צריך לגרור החלב מהן עד שיעור אמה מפני שסמוכין לחלב מכאן וכו׳ עכ״ל פשוטן של דברים הללו אמרו כי החלב שעל הדקין אסור שהם סמוכים ומתחברים עם הפריסה שהוא חלב שעל הקרב שקורין טילא ולכך התורה מרבהו וא״כ הוא פשיטא דאין לאסור רק מה שלמעלה מהקרום שיש לו חיבור עם פריסה הנ״ל אבל מה שתחת הקרום הא קרום מפסיק ולא שייך חיבור וכי הפריסה בוקע הקרום ויורד עד שנאמר החלב הדבוק בדקין מתחבר או יונק מן פריסה מה שהוא מתפשט למעלה מהקרום והחלב שתחת הפריסה אפי׳ לדעת רבינו אפרים שהוא אסור מ״מ אינו מתחבר כלל עם החלב הדבוק בדקין תחת הקרום עד שנאמר שמפני זה יהיה אסורים וזה פשוט: וגם הרב בעל שב יעקב מודה בזה דלפי פי׳ הנ״ל ברש״י ודאי תחת קרום מותר אלא שרצונו להסיב בפי׳ רש״י לכונה אחרת דקשיא ליה קושית בעל כה״ג למה לי׳ לרש״י כלל כלל לומר הטעם דסמיך לפריסה וכו׳ ולא פשוט תיפוק לי׳ דהוא תותב כמו שכתב רש״י אח״כ שהדקין תותב בראשון והי׳ חלב גמור ואסור והאריך בזה הבעל כה״ג ותמצית דבריו דרש״י לא פירש רק לברייתא ראשונה דשם לא נזכר כלל מתותב ע״ש (ואף לדבריו דין הנ״ל דכיון לברייתא ראשונה לדעתו מה שתחת הקרום מותר כמש״ל וא״כ וכי נימא בברייתא שני׳ לאסור ויחלקו שני הברייתות בדין זה אם תחת הקרום אסור או לא וע״כ דלכ״ע תחת הקרום מותר) אלא שכל דבריו דחוקים דודאי לא יחלקו ברייתות בכלל זה תותב קרום וכו׳ ומה דסתם זה מפרש זה אף גם א״כ לפי דקי״ל תותב וכו׳ א״צ לדברי רש״י שסמוך לחלב הקרב #ב) א״כ הרא״ש דכבר פי׳ תותב וכו׳ לא הי׳ לו להעתיק לשון רש״י שסמוכין לחלב וכו׳ דהא באמת הך סברא לא קאי: והרב בעל שב יעקב תירץ דכונת רש״י רק לומר למה מרבינן מאת כל החלב דקין ולא דפנות וכדומה ולכך פירש״י דהואיל מחובר דרשינן בו רובו שהוא שייך בכלל שמכסה הקרב ודבריו אין להם שחר כיון דלדבריו חלב דקין תותב מה קושי׳ למה אתרבי הלא הם חלב ואדרבה להיפוך קשה למה צריך כלל קרא ומה זה שכתב דהל״ל חלב דפנות מיעטה התורה מן ולא תקריבו דאין נקרב הא אלו הי׳ קרב הי׳ נידון משום חלב ודקין דנקרבים אלו הם תותב פשיטא דנידונים כחלב ומה זו קושיא דהל״ל חלב דפנות מה דמעיטה התורה להדיא וגם תינח ברש״י דקאי על פסוק זה #ג) מה יאמר ברא״ש דלא הזכיר כלל שום פסוק רק סתם ראש מעי וכו׳ וכתב מפני שסמוכין אל החלב מה שייך לתירץ כיון דלא הזכיר כלל שום פסוק: סוף דבר. #ד) מדברי שניהם נעלם דברי מרדכי פ׳ גיד הנשה דכתב וזהו חלב שעל הדקין פי׳ שריבה ר״ע מכל החלב וכו׳ והחלב המכסה הקרב הוא מתפשט על הדקין ומקום פשוטו בעי הדקין גרירה עכ״ל הרי מבוא׳ דלכך בעי גריר׳ מחמת התפשטת החלב שעל הקרב וכתב שמתפשט בכל האמה ולכך בעי גרירה וזהו דלא כדעת כה״ג דכתב דרש״י כתב הכל לברייתא קמא והא המרדכי כתבו לפי מסקנא דעיקר כברייתא שני׳ ויותר תיובת׳ להרב בעל שב יעקב דכ׳ המרדכי להדי׳ הטעם מפני שמתפשט וכ׳ בכל מקום התפשטותו אסורו ש״מ ברור דאיסו׳ מחמת התפשטותו ולא דלכך מרבינן מאת כל החלב אבל לא נ״מ בהתפשטותו והי׳ ממנו המרדכי בהעלם דבר וגם מזה מוכח בידי׳ דאינו אסור רק מה שלמעלה מהקרו׳ כיון דנתן גבול דאסור כפי התפשטותו והא למטה מקרום אינו מתפשט כלל ואינו בוקע חלולי קרום וכיון דאינו מתפשט מהכ״ת לאסור הא אפי׳ למעלה חוץ למקום התפשטותו אין אסור ומכ״ש למטה מקרום ולכן זה שאינו אסור למטה מקרום יש לו יסוד מוסד ברש״י ומרדכי ורא״ש: ובגוף #ה) הקושי׳ מכה״ג תיפוק לי׳ דבלא״ה אסור דתותב הרבנים אלו חשבו שעל הדקין תותב דאינו תותב רק אמה ולדבריהם קשה מה זה שנתחבטו אבות עולם ריש מעי וכו׳ א״ה איך קאי אי על דיוצא מקיבה או חלחלות נחזה אנן אם ראש דקין תותב פשיטא דאסור כיון דהם תותבים והם להקרבה ולא כמו חלב דפנות חלב גמור הוא וכן להיפוך אם הך דחלחלת תותב וגם מה זה דנבכו בשיעור אם אמה גמור או רק ראש או כמלא זרוע כמ״ש האחרונים ורמ״א נחזה עד היכן התותב מגיע עד שם חלב ואסור ומכאן ואילך מותר ובטלה מחלוקת. ועיין מרדכי פ׳ אלו טריפות מ״ש במחלוקת ר״א ורבינו יואל הביא ראייה ר״א וז״ל ולקמן אמרינן ריש מעי באמתה בעי גרירה אע״פ שאינו תותב הואיל ונקלף הוא אסור וכ״ש חלב שעל הכרס עצמו דבעי גרירה ואסור שהוא נקלף וקרא מסייע לי׳ דתנן כל החלב אשר על הקרב אע״פ שאינו מכסה כי המכסה נאסר כבר מן החלב ומכסה וכו׳ והיינו הפריסה דמן ואת כל מרבה חלב הקיבה וכוף אזניך ושמע אם שעל הקרב מותר מפני שאין פריסה כמ״ש היכי מרבה מאת כל החלב שעל הדקין וקיבה הלא אינו פריסה ועוד מנ״ל קרא לאוקמי לרבות חלב קיבה ודקין אדרבה נימא דאיצטרך קראי שע״ג קרב אלא ש״מ דחלב ע״ג קרב בלא״ה אסור וכו׳ ע״ש הרי לפניך מבואר דס״ל לר״א ולא מצינו בזה שר״י נחלק עליו דחלב שעל הדקין אינו תותב כלל רק מחובר לפריסה שהוא טיל״א בראשו והדקין סמוכים ויונקים ולכך אסורים ומ״ש רש״י בתותב בראשן בראשן דייקא התחלת התפשטות המעי ששם פריסת הכרס וגם עובר קצת על הדקין בתחילתן וזהו הוא תותב וזהו מטענת ר׳ אפרים אתה אוסר לדקין שהם סמוכים לפריסה איך לא נאסר שומן הדבוק בכרס שהוא יותר סמוך ודבוק ויונק מפריסה שעליו ממש בדביקות ובאבר אחד ולא באברים נפרדים בכרס ודקין ויותר מסתבר לדרוש רבוי דכל על החלב הדבוק בכרס שהוא באמת על הכרס משנדרוש אותן על הדקין דאינו תותב כלל דוק בי׳ היטיב ותמצא כי נכון: ובהכי נראה ליישב קושי׳ כ״ג דרש״י כתב בפי׳ א״ט דר״י דס״ל לרבות קיבה דהוא קרום ונקלף מכ״ש דס״ל לאסור הדקין ובפרט ג״ה ראש מעי באמתה בעי גרידא וזהו חלב שעל הדקין פירש״י שנחלקו בו ר״מ ור״י מבואר דאית ביה פלוגתא ולפי הנ״ל יש ליישבו דאי לפמ״ש רבינו אפרים בדקין בעצמתן קרום ונקלף וצ״ל כהנ״ל בכל הדקין קרום ונקלף דאי רק ריש מעי א״כ מה זה שנחלקו בשיעורא נחזה עד כמה הוא קרום ונקלף ואסורה ותו לא א״ו דכל הדקין קרום ונקלף ולר״י באמת כל הדקין הם אסורים רק לר״ט דמתיר בקרום ונקלף אף הדקין מותרים ולא נאסר רק ריש מעי באמתה ששם מתפשט חלב פריסה ושיעור אסורו כפי התפשטתו כמ״ש המרדכי הנ״ל להדיא והי׳ לחז״ל מסורת עד כמה מגיע עצם התפשטותו וזהו כוונת רש״י ריש מעי בעי גרידא וזהו חלב שעל הדקין שנחלקו בו ר״ע ור״י היינו אם לאסור הכל רק אמתא וא״ש. והיה עוד מקום לומר בזה אי ר״י מודה בדקין או נחלק תליא בהנך תרין אוקימתא בגמ׳ דלמ״ד באקשת׳ פליגי א״כ חלב שעל הדקין מכ״ש אסור מן חלב שעל קיבה דקיבה אינו מחובר לתלב התותב כלל רק הכל נקלף משא״כ דקין מחובר בראשן לחלב תותב כהנ״ל וא״כ פשיטא דאסור אבל לאידך לישנא דאקשתא לכ״ע אסור ופי׳ רש״י דהוי תותב רק פליגי באייתרה י״ל בזה ס״ל לר״י דהוא סמוך לאקשת׳ שהוא תותב והוא אבר אחד משא״כ לדקין אף שאדוק בתותב מ״מ שני אברים הם ועיין מש״ל בר׳ אפרים דג״כ דעתו יותר לרבות הסמוך לתלב תותב בחד אבר משני אברים וא״כ אף בזה אם נאסור דאייתרא והיינו משום דדבק לחלב אקשתא הוי כחד אבר משא״כ בדקין לאסור הואיל סמוך לחלב הכרס והיינו שעל הקרב איכא תרי אברים ולכך להך לישנא לר״י דמרבינן דאייתרא תו לא מרבינן חלב שעל הדקין וא״ש מ״ש רש״י דפליגי בחלב שעל הדקין ר״ע ור״י: ובזה #ו) דברי הסמ״ג וסמ״ק ואו״ה שכתבו דפסקינן כר״ע להחמיר בחלב שעל הדקין ותמה הכה״ג הא אף ר״י מודה בזה ולמ״ש א״ש למסקנא דבאייתרא פליגי מסתבר ר״י פליג אדקין ולכך אמר הלכתא כר״ע להחמיר וא״ש מכל הנ״ל נשמע דלא נאסרו הדקין רק מחמת חלב הקרב וזהו לא שייך למטה מהקרום וגם הקרום בעצמו אלו אפשר לנקר אותו מן החלב הדבוק בו הי׳ מותר באמרם בעי גרירה היינו גורר מעל הקרום והקרום מותר ובזה סרה קושית שב יעקב דה״ל למנות הך קרום בכלל קרומים אסורים דאינו אסור בעצמו הקרום רק מחמת חלב שטח ע״ג ופשוט. וכתב המרדכי פרק ג״ה כשמושך הדקין מקיבה חמין אין נשאר חלב שצריך גרירה בהן ונדבק הכל בכנתה וזהו ברור דקאי על חלב שעל הקרום וכשמושך מושך הקרום גם מה שעליו אבל חלב הדבוק תחת קרום בעצם הדקין אם ימשך כל היום מהכ״ת יזוז ממקומו חלב הדבוק בו בתולדה ומה ענין חלב ההוא לכרס ומה נ״מ אם מושך חמין או לא. מזה נשמע ברור דלא נאמר רק מה שלמעלה מקרום ונשוא צרף צורף בעל שבות יעקב לאסור מדינא כאלו אכלו אבותנו חלב כמש״ל: והנה #א) לא השיג יד לעמוד על דעתו ולכך שלח ידו להגיה בס׳ כל בו אשר הביאו הב״י וז״ל המנהג לגרר שניהם מיהו של צד הקיבה ושל צד הכרכשתא אין גוררין אותו לגמרי לפי שיש חלב טהור אבל מסירין קרום הארוך עם החלב שאינו דבוק עם הכרכשתא בשאר שומן עכ״ל וכבר כתב הב״ח דהך תיבת מיהו צ״ל אח״כ ואין בזה קפידא אבל הוא ביקש להגיה מיהו של צד הקיבה גוררין אותו לגמרי ושל צד הכרכשתא אין גוררין אותו לגמרי ודברים אלו אין להם שחר כמ״ש הוא בעצמו דבממ״נ אם הך ריש מעי באמתה פ׳ כל החלב אף תחת הקרום א״כ להנך דס״ל ריש מעי פי׳ חלחלות ג״כ יצטרך כל החלב ואי פי׳ רק למעלה מקרום א״כ גם לצד הקיבה אין ליקח יותר והוא ז״ל ביקש ליישבו דהואיל דשם בצד הכרכשתא החלב הדבוק אינו תותב רק חיטי חיטי לכך מותר והביא ראיי׳ משו״ת חוט השני והביא חובתא לנפשי׳ דהא החוט השני כתב זאת על דקין היוצאים מקיבה כמ״ש בעל שב יעקב וא״כ עדיין הקושיא במקומו מ״ש הא ומ״ש הא ועוד וכי בסברא זו נסמוך ונתיר החלב החו״ש אמרו לפי דמסורת בידנו לאכול וטרח ליתן טעם אבל לפי דבריו אין כאן מסורת דא״כ אף בדקין נתיר ורק מסברא בעלמא נתיר זהו לא שמענו שעל סברה רעועה שדופת קדים נתיר ממש איסור כרת: ובאמת תי׳ חוט השני רחוק למאוד כאשר יראה כל מבין וקשי׳ שלו דלמא חלב הדבוק בכרס אסור לר״א וגבי דקין חלב הדבוק מותר לק״מ המעיין במרדכי במילתא דר״א יראה דלכך חלב הדבוק אסור דהוא סמוך לחלב הפריסה ע״ש אבל בדקין אף מה שלמעלה מקרום אין איסור רק הואיל דבוק לכרס אבל איהו גופיה אינו חלב איך נאסר תחת קרום מה דלא סמיכה עם חלב הקרב ומכ״ש לפי המרדכי דאסור מחמת התפשטות וזה לא שייך תחת הקרום: ולכאורה #ב) יש לומר בפשוט ודאי הא להתיר חלב שתחת קרום יש לו פנים לכאן ופנים לכאן ולכך מחמירין אבל בחלחלת בלא״ה רבים מכשירים ואינו לדעתם ריש מעי וכו׳ א״כ אף שמחמירין מכל מקום די דנחמיר למעלה מהקרום אך זה אינו דהא הב״ע בהלכות ניקור כמ״ש הטור פוסק כהך מ״ד ריש מעי קאי על חלחלת ועיין ב״י ומכל מקום כתב רק להשליך הקרום ולא יותר ע״ש ש״מ דס״ל דכך מסורת או לישנא בעי גרירה מורה דסגי בהשלכת הקרום ואם כן ה״ה לדידן דקי״ל יוצא מהקיבה וזה פשוט וברור: ותמהני #ג) איך מלאו לבו להגיה כ״כ הא הב״י כתב וכן הוא בא״ח וא״כ אימת קרה טעות הלזה אם בהעתקת ב״י דבריו הלא בכל בו ישן ג״כ כדברים האלה ואי בספר הכל בו וב״י העתיק דבריו לתומו בלי הרגיש בטעות א״כ נחזה איך נכתב בא״ח אי ס״ל דלגבי קיבה בעי גרירא בכולל איך העיד הב״י שכ״כ א״ח מה שיש הבדל גדול היתר ולאיסור ואיך לא הרגיש הב״י בהפר׳ וברור שגם בא״ח כ׳ כן וצ״ל דגם בא״ח כ״כ והזדמן בשניהם טעות מכוון דבר זה אין הדעת סובל וח״ו לשבש כל הספרים ואשתבש כהא במה שפי׳ בב״י וכתב הם תופסים עיקר דאריש מעי קאי הכוונה על כל בו וא״א ולכך נתקשה הא הכל בו מחמי׳ בשניהם רק דברים כפשוטן על מנהג עולם דנהגו שלא ליטול אורך אמה ומה שטען א״כ מה אפשר נשאל לבעלי מנהג הבל הביא גם הוא בזה מנהג שנתפשט ואנו מפלפלים טעם למנהג נימא מה בפלפול נשאל למייסדי מנהג וכי בזמן ב״י נתייסד המנהג ולכן כל דבריו בחלום ואין כדאי להוציא דיבה על אבותינו שאכלו חלב: הנה אם עבר המחט עד חוץ לקרום רק החלב שעל הקרום סותמו והוא חלב טמא מ״מ דעת ש״א בתשובה דסותם הואיל הנך רבותא דפי׳ ריש באמת׳ על סוף חלחולית וא״כ אינהו מיכל אכלו ולדידן מסתם לא סתום והסכים עמו הפר״ח בק״א והרב בעל שב יעקב דחה זה והרחיב לשונו כי הפי׳ כך אינהו מיכל אכלי ש״מ דס״ל כר״ע דבעי תותב וזהו אינו תותב ואם כן למה לא יסתום לדידן דאף דמחמירין כר״י דסגי בנקלף מ״מ אינו תותב וא״כ איך לא יסתום הא כל טעמא דחלב טמא אינו סותם משע דלא מהדק והיינו כמ״ש רש״י תותב: דברים הללו יצאו מפי רשב״א בת״ה דף ל״ז דפי׳ אינהו מיכל אכלי דאינו תותב ולכך לדידן סתים אף דלא אכלין משום דחוששין לדברי ר״י ע״ש. ואמת דרשב״א כתב ג״כ ריש מעי באמת׳ ואי בי׳ חלב טמא אינו סותם אף דרשב״א הביא ג״כ הנך ב׳ דיעות בריש מעי אי קאי על תחלת מעים או על סופן ומ״מ אין זה תיובתא לש״א הנ״ל דהרשב״א לשיטתי׳ דהוא הכריע ריש מעי פי׳ תחילת מעים וא״כ אין כאן ספק בריש מעי דודאי יש שם חלב טמא דאין סותם: אלא דכל זה להך לישנא באייתרא פליגי אבל להך לישנא דבאקשתא פליגי ולפי׳ רש״י אף להך לישנא אמרינן אינהו מיכל אכלי כדרך בתמי׳ ולא בניחותא ולהך לישנא ליכא למימר כהנ״ל דאינהו דאכלי משום דס״ל דלא הוי תותב אבל החולקים ס״ל דהוי תותב וא״כ שורת הדין דלא יסתום והרשב״א דכתב כן דס״ל הך אזלא בניחותא כמ״ש התוס׳ אבל לפירש״י ליכא למימר כהנ״ל. וצ״ל או דס״ל הך דחלב טמא אינו סותם לאו דבר מוחלט הוא דהא אמרינן רב ואסור תורה ואת אמרת התורה וכו׳ ואלו מוחלט דאינו סותם מה נ״מ בדאורייתא או דרבנן הלא אין כאן סתימה כלל וע״כ נ״ל דזה דהלכה כרב ספיקא היא ולכך באיסו׳ תורה ספיקא להחמיר לפ״ז הא דלא אכלו דאקשתא משום דמספקא לי׳ דלמא הוי תותב וא״כ שפיר קאמר אינהו מיכל אכלו דס״ל בריר דלא הוי תותב א״כ די לנו לעורר ספק אי מיקרי תותב וא״כ הוי ס״ס ספק חלב טמא סותם או אינו סותם ואת״ל אינו סותם דלמא חלב טהור הוא וא״ש וכן י״ל בסברות הרבנים הנ״ל: אלא כפי מ״ש סימן מ״ח דיש להם יתד גדול רבינו אפרים כמרדכי דס״ל חלב שע״ג דקין אינו תותב רק דבוק לחלב כרם וא״כ ניקב שלא במקום דביקתו הא אינו תותב וסותם וכתבתי לעיל הואיל שם חלב טמא עליו אינו סותם וא״כ שפיר מביא ראיה מן אינהו מיכל אכלי דל״ל כרשב״א דכיון דאכלו אינו תותב דמה בכך כל חלב טמא אינו סותם וע״כ צריך לומר ה״מ מה שהוא מוחזק לחלב טמא אבל זה אינו מוחזק דהא אינהו מיכל אכלי וכו׳ ואם כן אף ראש דקין אינו מוחלט לשם חלב דהא קצת רבותא ס״ל דראש חלחלת קרוי חלב טמא ולא זה וא״כ הדרן לכללא מה שאין תותב ואף ריש מעי אינו תותב בעדות רבינו אפרים ולכן אין אין לפקפק כ״כ על הוראתו: ואמת אגיד כי הגאון בעל שב יעקב כפי שאמר לי אחי ותלמידי הרב ר׳ אברהם מטיפיליץ חזר מדבריו ושגגה יצא מלפני השליט וראיי׳ לדבריו דאל״כ הי׳ מוחה בפ״פ בטבחי׳ שלא לסמוך על הסרת הקרום ולהאכיל חלב לשיטתו ואני חקרתי ואין א׳ יודע מזה רק היורשים החזיקו בעיזבון אביהם והדפיסו. לכן הארכתי קצת להעמיד הדת על תלה ולקיים מנהג קדמון על מכונו: